לקראת ראש השנה
שנה חדשה בפתח. החצבים החלו לפרוח ומזכירים לנו את המחזוריות המבורכת של הטבע, שיודע תמיד להתחדש ולהמשיך בשיגרה.
גם הנשים והילדים במקלט הם לפעמים כמו חצבים. יש להם "פקעות" מלאות בכל הפוטנציאל להביא לפריחה – אך הן סמויות מהעין, והעין רואה רק את הקרקע הצחיחה. הנשים והילדים מגיעים אלינו ממצבים שבמהלך השנים נעשים יותר ויותר מורכבים וקשים, ועם הגעתם למקלט הצוות כולו משקיע בכל התחומים האפשריים על מנת לסייע ולאפשר לנשים ולילדים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. אבל אחרי שנים של אלימות, דיכוי, מחסור נפשי ופיזי – קשה להם להאמין שמשהו ישתנה, שמשהו ינבוט בהם ויפרח.
ישנן נשים שבגופן נעשה שימוש אלים מאז ילדותן, ולא פלא שלעיתים הן מהלכות על הגבול של שפיות הנפש.
ישנן נשים שמעולם לא קיבלו טיפוח והשכלה, והן סובלות מפיגור סביבתי.
ישנן נשים שהיו סגורות בביתן, בית האב ובית הבעל, ולא הכירו אף את סביבתן הקרובה, לא קנו במכולת בעצמן ולא ניגשו לבד לרופא, ואין להן כל הכנה ל"חיים שבחוץ".
ישנן נשים שאין להן אזרחות בישראל, ובני הזוג הישראליים שלהן ניצלו את התלות הגדולה שלהן.
ישנן נשים שאיש מעולם לא "גילה" להן שגם להן יש זכויות, כנשים וכבנות אדם.
ישנם ילדים שסבלו מאלימות שכוונה ישירות נגדם, וישנם כאלו ש"רק" היו חשופים לאלימות שהופעלה נגד אימם.
ישנם ילדים שאימם לא היתה פנוייה אליהם בגלל מאבקי ההישרדות שלה, והם זקוקים לתשומת לב לכל צרכיהם - הפיזיים, ההתפתחותיים והנפשיים.
ישנם ילדים שאימם לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, ולכן מעולם לא קראו להם סיפור ולא סייעו להם בשיעורי הבית.
ובמקלט, כמו החצבים בסוף הקיץ, משהו בפקעת הנפש והגוף של הנשים והילדים מרגיש מייד את שינוי המגמה, את ההתקרבות של סיומה של העונה השחונה והקשה, של התחלה של משהו חדש. והפקעת הסמוייה מהעין מתחילה להצמיח – קודם כל שולחת גבעול דק שיגשש מה קורה שם בחוץ, ולאחר מכן – ניצנים רכים, ההופכים לתפרחת צחורה ויפהפייה, הנראית למרחוק ומבשרת – משהו עומד להתרחש, יש שינוי באוויר, יש תקווה. לשנה חדשה - טובה ובטוחה יותר.
